הבמאי דניאל סטם אינו זר מהסגנון הדוקומנטרי התיעודי של הקולנוע. לאמיתו של דבר, הדרמה הדוקומנטרית שלו דמוית מוות הכרחי היא במידה רבה הסיבה שהוא הוטל על מנת לביים את השגריר האחרון. התיישבנו לדבר על היתרונות והמלכודות האפשריות של סגנון הקולנוע הזה, השיטות שלו להשגת מופעים מהממים, הסיום השנוי במחלוקת של השגריר האחרון והגברות המובילות במשותף כפול.
הענקת מסך: דיברת על חלק מהאטרקציה של הסגנון התיעודי, מבחינת יצירת תחושת אינטימיות גדולה יותר עם הקהל. אמרת שהיתרון בסגנון הזה הוא שהמצלמה עומדת בפני הקהל, למעשה מכריחה אותם לפעולה. בהתחשב בכך שסרט זה בוחר בגישה דוקומנטרית / מצויה, מדוע בחרת (אם כי נתן בר נהדר) לקלוע את הסרט?
דניאל סטם: אני חושב שאתה צריך להפריד בין הגישה האינטלקטואלית שכמובן הייתה אומרת; שום מוזיקה בכלל ואנחנו אוהבים את זווית המצלמה האחת שהייתי בהתחלה. אמרתי אם יש לנו
[התראה ענקית על ספוילר]
השד שיוצא מהאש איש המצלמה לא היה אומר, 'מעניין מה קוטון היה חושב על זה.' הוא ישאר על השד הארור.
[סוף ספוילרים]
תרגום ללא ספוילר: אם המצלמה ממוקדת באזור מסוים אז היא לא הייתה נראית לראות מה השחקנים חושבים על הפעולה באזור זה, היא תישאר ממוקדת במה שקורה שם.
ד.ס: אבל אז היה לנו שאיבדנו את גיבורנו במשך דקות ספורות ואיבדנו לגמרי את הקשר שלנו לגיבור בסרט. אז אנחנו ממש מצלמים מחדש את צילומי הפעולה האלה. אז זו הייתה סוג הגישה האינטלקטואלית לעומת הגישה הרגשית והכוונה הרגשית של הסצנה. כשהיינו צריכים לקבל החלטה ללכת על הגישה האינטלקטואלית או הרגשית, הלכנו על הרגשית. כנ"ל למוזיקה. בלי מוזיקה באימה באמת חסר חלק גדול כל כך. אני מעדיף לאבד את החלק הקטן של הקהל שעומד להיעלב כי בסרט תיעודי לא אמור להיות מוזיקה מאשר החלק הגדול של הקהל שהסוג הזה מעניק את עצמו לסצינה. ולמעשה רוב התיעודים מוערכים. ונתן כל כך עדין עם הניקוד שאני מרגיש שזה מאזן של לא להיות פולשני, אך בו בזמן להיות אפקטיבי ככל האפשר.
SR: האם זו מגבלה של סגנון תיעודי מסורתי? שאתה יכול להיתפס בחלק מהכללים או המגבלות האלה?
ד.ס: זו לא מגבלה אבל זו פעולת איזון לשביתה ותתנכר לאנשים מסוימים בצדדים מסוימים של הספקטרום. כי הם ירצו תחושה מדה מלאה. אבל אז גם לא צריכה להיות שום עריכה. ואם הייתה לנו תחושה מדהית לחלוטין, ללא עריכה, היה לנו סרט של עשרים וארבע שעות וזה גם לא ממש עובד. והיה לך רק מצלמה אחת וזווית אחת. בסרט קונבנציונאלי, יש לך את כל הזוויות השונות האלה ואתה יכול להראות לקהל את כל מה שאתה רוצה להראות להם. ואתה יכול לגרום להרבה דברים לקרות בעריכה, במיוחד בסרט אימה. וכאן צריך לגרום לזה לעבוד במצלמה - וזו אולי המגבלה הגדולה ביותר.
SR: כמה זמן לקח לירות וכמה שעות של צילומים היה לך? אתה מזכיר שלעתים היית לוקח לעשרים לוקח.
ד.ס: איפה אמרתי את זה?
SR: קראתי את ערכת העיתונות - אני בא מוכן! (צוחק).
DS: אה כן! עלי לקרוא את ערכת העיתונות!
SR: אתה צריך! קריאה טובה.
DS: הדבר הגדול בסגנון הזה הוא שאתה לא מחכה לתאורה; אתה יודע שאתה לא מחכה שהנוף יגיע כדי שתוכל באמת להתרכז בשחקנים ויש לך את כל הזמן בעולם להתנסות. אז אם אתה רוצה לעשות 20 לוקח אתה יכול לעשות 20 לוקח.
סטם השתמש בטכניקה זו כדי לדחוף את השחקנים מעבר לגבולות מוחם שלהם, לעבור את נקודת האדישות במסירה וכל הדרך עד לנקודה בה "זעם נכנס." במקום זה הם מצאו תגובה אינסטינקטיבית ממקום של אמת בהתאמה לדמויותיהם. בנוסף לצילומים מרובים סטאם כלל כמות אימפרוביזציה בריאה כהכנה לשחקנים. שחלקם הפכו אותו לרגעים הגדולים ביותר של הסרט. הדרשה "לחם בננה" תעמוד לרבים כסצנה מועדפת.
זהו סרט שמציע כמה הופעות מצטיינות; כל אחד אוחז בזכות עצמו. נלקחתי לחלוטין ומרתקת מהדמות של הכותנה מרכוס החל מההיכרות שלו ברבע הראשון של הסרט. קאלב ג'ונס נתן לי צמרמורות פיזיות כקאלב סוויטזר. תחושת סכנה מוחשית מקיפה אותו ואין לאף מושג מה הוא עשוי לעשות אחר כך. הוא נותן לנו תחושה שהוא היה חוט חי שלם. הטווח והגופניות של אשלי בל מדהים. כך שלא יכול להיות ספק שהתהליך של סטאם יעיל.
SR: אז כמה ימים צילמת?
DS: 24 יום.
SR: כמה שעות של צילומים צילמת?
DS: אין לי מושג אבל זה היה הרבה. מכיוון שבסרט קונבנציונאלי הייתם רצים רק כמה דקות ביום וכנראה שהיה לנו שהוא יפעל במשך ארבע עד שש שעות.
24 x 5 = 120. אז זהו כמות לא מבוטלת של צילומים.
SR: מוזכר שעשית מידה לא קטנה של אלתור. האם זה יצר בעיות בחדר העריכה?
ד.ס: בעיקר בחזרות התרחקנו מהתסריט אבל אז חזרנו אליו. אבל זה נכון שלקח אחת לאחרת הם הרבה יותר שונים מזה שהם היו בסרט קונבנציונאלי יותר. אבל זה נהדר כי יש לך את כל הצילומים האלה - אתה יודע שאתה יכול לערוך את הדרך שלך מחוץ לחומר כי יש לך את כל החומר הנהדר הזה.
כל מי שראה את הפוסטר לסרט זה ראה את המוח מתכופף לאחור שעוברת השחקנית הראשית אשלי בל. המזעזע האמיתי הוא שאין ממש CGI המשמש לשיפור הביצועים שלה.
SR: אני צריך לשאול, איך בעולם אשלי עשתה את גופה ככה?
DS: היא מפרקת כפול; היא יכולה לשלוף את כתפה ככה. שלא ידעתי אפילו שהיא יכולה. לא בגלל זה ליהקתי אותה.
SR: כן, התכוונתי לשאול אם זה חלק מתהליך הליהוק.
ד.ס: ליהקתי אותה כי עשינו גירוש שדים מאולתר באודישנים והיא הייתה כל כך מפחידה. יש לי את הטריק הזה שאני ממש גאה בו ואני חושב שהוא הולך לרדת בהיסטוריה של הקולנוע. אני יושב בחדר ההמתנה של אודישן ומתיימר להיות שחקן אחר שמבחן ומדבר עם האנשים שנכנסים לפני שהם יודעים שאני הבמאי. אז באמת יש לי תחושה טובה מאוד למי שהם כאדם, לפני שהם אפילו נכנסים לחדר. היא הייתה הילדה הכי מתוקה, הכי נחמדה. וכאשר עשתה את השדים, היא עלתה על הקירות - אנשים פחדו כמו "מה לעזאזל קורה" וזה בדיוק מה שהיינו צריכים - האנרגיה הזו והחושך הזה. ובגלל זה ליהקתי אותה.
ואז יומיים לפני שצילמנו בפועל את סצינת השגריר (שנכתבה אחרת לגמרי ממה שראית); שאלתי אותה אם יש לה רעיונות, כל דבר שהיא רוצה לנסות. היא אמרה בלובי המלון "למה אני לא עושה את זה?" והיא התכופפה ככה לאחור. ואמרתי שתישאר כמו שאתה, אני הולך לשכתב את כל הסצנה ואנחנו הולכים לבסס את הסצינה סביב זה.
SR: איך זה נכתב אחרת במקור?
[ספוילרים בסוף הסרט]
DS: זה היה הרבה יותר דיאלוג, זה היה הרבה יותר סוג של משחק שחמט ששניהם היו שווים מאוד. עכשיו הרבה יותר אשלי מתקשרת לצילומים והוא מגיב לשד.
SR: מה הצורך שלך בסיום הסרט?
DS: אין שום דבר משלי על הסיום, כי בעצם מה שאנחנו אומרים שאנחנו נותנים לך סרט של תשעים דקות ואז אנחנו הולכים לומר לך אם האמונה נכונה או לא? אני לא יכול להגיד את זה, זה יהיה הדבר הכי יהיר בעולם לעשות. אז זה די חשוב שתהיה לנו סוף פתוח. אתה יודע שיש לנו דמות שלא האמינה באלוהים וכעת כשהגיהנום נפתח לפניו הוא סוף סוף מאמין באלוהים - אבל האם זו אמונה? האם אתה באמת רוצה לראות שד מולך ולהאמין באלוהים? זו לא באמת אמונה. לכן כשהוא הולך לעבר השד ומבקש את האלוקים לעזרה, אני לא רוצה להראות את התוצאה של זה מכיוון שאני לא יודע אם אלוהים יעזור לו או אם אלוהים היה אומר; "אתה יודע מה לא האמנת בי קודם לכן אתה מתמודד עם זה בעצמך." זה די חשוב שהסיום יהיה מוגמר ופתוח כמו שהוא כרגע ושאין שום טייק שלי. היעדר לקיחת הבמאי והכותב הוא סוג של חשיבות כשמדובר בשאלות.
[סוף ספוילרים]
SR: מה לוקח האישית שלך על אמונה?
ד.ס: ובכן לא חונכתי כמאמין. אבל ככל שמתבגרים קורים כל כך הרבה דברים שלא הגיוניים לי בשום דרך אחרת
אז אני עדיין לא שם שהייתי אומר שאני מאמין. אבל אני כבר לא אתאיסט מיליטנטי. אני חושב שאני יותר
עברתי מאתיאיזם לאגנוסטיקה.
SR: אז אתה שומר על ראש פתוח?
DS: כן.
חפש קטע נוסף בו יוצרי הסרט דנים בנקודות המבט השונות שלהם על הסרטים הנושאים המרכזיים כמו גם בסופו המפתיע. המפיקים אלי רוט ואריק ניומן והשחקנים הראשיים פטריק פביאן ואשלי בל שוקלים כולם.
עקבו אחרי בטוויטר @ jrothc ו- Screen Rant @screenrant
