ביקורת הג'וקר: חואקין פיניקס הוא מלך הליצנים של הקומדיה

חואקין פיניקס ממלא את מלאך הליצן נסיך הפשע בדרמת הפשע המסוגננת של פיליפס, אבל זה לא מספיק כדי להסוות את תחושת הריקות בליבה של ג'וקר.

אפשר לסלוח להניח שג'וקר נפתח בבתי הקולנוע לפני חודש, אם לשפוט לפי כל הכותרות שעלה בשבועות האחרונים. העיבוד לספרי הקומיקס של טוד פיליפס DC (שקיים בנפרד מסרטי ליגת הצדק) הושלך כיצירת מופת בעקבות הופעת הבכורה בפסטיבל הסרטים בוונציה באוגוסט, שהובילה לאחר מכן לריכוי צפוי ולחיזוי לא מפתיע באותה הפיגוע. לאמיתו של דבר, הדיון סביב ג'וקר הוא, במובנים רבים, משמעותי יותר מהסרט האמיתי - עצמו, יצירת סיפורי סיפורים קודרים שמתנדנדים מחקר הדמויות הרדוף למקבילה הקולנועית ל"דיוקן עצמי ללא כותרת "של לגו באטמן (אך ללא האירוניה)). חואקין פיניקס ממלא את מלאך הליצן נסיך הפשע בדרמת הפשע המסוגננת של פיליפס, אבל זה לא מספיק כדי להסוות את תחושת הריקות בליבה של ג'וקר.

פיניקס מככב בג'וקר כארתור פלק, ליצן להשכרה שמבלה את ימיו בהתמודדות עם הפרעה נוירולוגית (כזו שגורמת לו לצחוק באופן ספונטני), דואג לאמו הפסולה פני (פרנסס קונרוי), מנסה להפוך לקומיקאי סטנדאפ מקצועי, ונאבקת להסתדר ללא פגע ברחובות המרושעים של גות'אם סיטי סביב תחילת שנות השמונים (או מתישהו בערך אז). הוא גם אובססיבי למארח תכניות האירוח בשעות הלילה המאוחרות מוריי פרנקלין (רוברט דה נירו) ומתחיל לפתח רגשות כלפי סופי דומונד (זזי ביט), אם חד הורית שגרה ממש במסדרון מהדירה שלו ושל פני. אך בודד ואכזרי ככל שיכול להיות קיומו היומיומי של ארתור, הוא עדיין מצליח להסתדר ולהתלות בתקווה שמחר יהיה טוב יותר. כלומר, עד שבחירה רעה אחת משלחת אותו בדרך חשוכה שממנה אין מנוס.

זה לא סוד שג'וקר - אותו כתב פיליפס גם עם סקוט סילבר (8 מייל, הלוחם) - שואב השראה מסרטי מרטין סקורסזה כמו נהג המונית ומלך הקומדיה, כמו גם דרמות דמות גרגניות דומות משנות ה -70 וה -80. (אחד שטס מעל קן הקוקיה ותפוז שעונים הם שתי דוגמאות מפורסמות). אבל ככל שהסרט ממשיך לשאול יותר ויותר מאותם קלאסיקות, בין אם זה רגעים חד פעמיים או אפילו צילומים ספציפיים, הוא מתחיל להיראות פחות כמו הומאז 'ויותר כמו שג'וקר פשוט ממחזר את האלמנטים האלה מבלי להוסיף להם הרבה מה חדש. החושך התימטי בג'וקר מרגיש גם שטחי באופן שלא היה בדרמות הללו, ככל שהפרשנויות החברתיות שלו עוברות. זה לא אומר שלסרט אין שום דבר בראש; בנקודות שונות הוא מכיר בסוגיות הקשורות לפער העושר, סגידה לסלבריטאים, אלימות אקדחים וזכאות על בסיס מגדרי (ולא, זה לא "סרט אינקל"). אף על פי כן, מתן טיפ למען הבעיות הללו אינו דומה לאמירת משהו - או, במקרה של ג'וקר, כל דבר - עליהם.

אפשר לטעון בתוקף שזו הנקודה: ג'וקר לא מאמין בשום דבר, אז מדוע גם סרט על ההתפתחות שלו ומסופר מנקודת המבט שלו יאמין בשום דבר? לא פחות מכול, סרט בו פיניקס מצליחה להרפות באמת, לרקוד בפראות בהילוך איטי (די בכדי ליצור משחק שתייה מתוך אותן סצינות), ולחפור לעומק הלך הרוח של דמות שמכוסה ראש עד רגל פנימה צלקות פסיכולוגיות ופיזיות כאחד. ההופעה של הג'וקר של פיניקס היא אכן טרנספורמטיבית ומפחידה כמו שפה פה מוקדמת היית מאמין, אבל הסרט לא ממש בטוח מה לעשות איתו. בעוד שדרמות כמו המאסטר ואתה מעולם לא הייתם באמת השתמשו בשיטות המשחק של פיניקס כדי לגרום לצופים לשבת באמת עם הטראומה של דמויותיו, ג'וקר אשם לעתים קרובות מדי בכך שהוא נתפס במחזה של הצפייה בו יורד מהפסים. זה חשוך ומטריד, בטוח, אבל בעיקר לשמו.

מבולגן ככל שהסרט ברמה עמוקה יותר, הוא אולי מרשים לא פחות על פני השטח. הסינמטוגרפיה של העקורים המאמינים של פיליפ, לורנס שר, מביאה את ביתו של ארתור לחיים קודרים ומפונפנים, עם ציוןו הקודר והמאיים של המלחין צ'רנוביל, שיצר את כל העניין באוויר של אבדון אופרטי. וכמובן, עיצוב ההפקה של מארק פרידברג (אם רחוב Beale יכול היה לדבר) ותלבושות מסימן ברידג'ס (חוט פנטום) הם חיוניים בכדי לאפשר לתפאורת הסרט לעורר את עולמו של סרט 'שנות ה -70' או '80 בפועל מבלי להיראות קיטשי. ובכל זאת, כשג'וקר מתקדם הלאה ומתחיל לזרוק טוויסט עלילתי אחד אחרי השני על הקיר (חלקם די צפויים, ואחרים פשוט עגומים וניהיליסטיים), הסרט מתחיל להרגיש יותר ויותר כמו ניצחון של סגנון מעל חומר.

בסופו של יום, ג'וקר יוצא לסקורסזה-לייט באותו אופן שעשה סרטו האחרון של פיליפס, כלבי המלחמה - אמנם, עם משחק נהדר מפניקס כדי לרומם אותו, אך גם תחושה של רצינות עצמית הגובלת על פרודיה עצמית ויומרנות שלא היו לכלבי מלחמה. לא מפתיע שהסרט התחלק עד כה; כאשר חלקם יראו שכבות עמוקות יותר של משמעות ומטרה לסיפורו, אחרים יראו סרט קומיקס שהוא כמעט נעים באופן בו הוא מנסה לשכנע את הצופים שהוא מבוסס יותר ו"ריאליסטי "יותר מאשר פרויקטים אחרים הקשורים באטמן לפניו (מאוד רעיון מפוקפק במקרה הטוב). איזה צד של הגדר נופל עליו (אלא אם כן הם היו מעדיפים פשוט לשבת באמצע), בהחלט יש הרבה מה לדבר כשמדובר בג'וקר. עם זאת, ייתכן שהדיון מעניין וכדאי יותר מהסרט עצמו, הוא מספר בדרך שלו.