השאריות אינן סדרה מבוססת אמונה, אלא קרבתו של הסיפור לתפיסת האמונה והדת המאורגנת, כפי שהיא נוגעת למוסדות שרבים פונים אליהם בחיפוש אחר תשובות ומשמעות בעולם שלרוב יש בו חדל להיות חלק גדול משני של 98 אחוז מהאוכלוסייה, ויכול היה לסווג את זה כצמוד לאמונה. עבור מרבית השאריות הכותרות, העולם כבר הגיע לסיומו, והותיר אותם לתהות מדוע או איך יכול להיות שמיליוני אנשים נעלמו ברגע. עם מעט מועט לדרך של ראיות מדעיות קשות, ועם השנים שחלפו מאז אירוע המכונה "היציאה פתאומית", הצורך באמונה נותר גבוה. האמונה שיש סיבה או מטרה ליציאות, שמי שנעלם נמצאים במקום טוב יותר, ובוודאי האמונה שזה לא יקרה שוב, למרות שכפי שמציין Matt Jamison של כריסטופר אקלסטון בסדרה ' בכורה בעונה האחרונה נפלאה, הדת מלאה בדוגמאות למשהו משמעותי שקורה סביב מספר שבע.
אז לא, השאריות אינן סדרה מבוססת אמונה. במקום זאת, כמו הרומן של טום פרוטה ששימש את הבסיס למופע, אמונה ודת הם שם כמסגרת מסוגים, המעניקים גם הקשר וגם מוטיבציה לדמויות בזמן שהם מתכוננים לציון שבע שנים מפוקפק ליום של היום העולם השתנה לנצח. אולם מעניין לציין כי כאשר הסדרה החלה את ההפעלה האחרונה של שמונה הפרקים, שהייתה באחת מעונות העונה השנייה בגדול בתולדות הטלוויזיה, מושג האמונה משתרע על השאריות עצמה והשאלה כיצד היא תגיע למסקנה מספקת.. זה נובע בחלקו מנסיבות הסיפור שלו, ובחלק מהאישורים של יוצרו וראש הראווה דיימון לינדלוף.
לזכותו (וללא ספק ההקלה של כותביה), האמונה שהשמאלנים יכולים להביא לסיום מתגמל, על אף שיש בבסיסה שאלה מפתה, לכאורה, בלתי ניתנת להשגה, נובעת בחלקה הגדול מהעובדה שהמופע זה לא מעולם, ואף לא היה זה, מעובד כתעלומה שעומדת לקראת כל סוג של החלטה נחרצת. לינדלוף, פרוטה ו- HBO הודיעו פחות או יותר ככאלה עם אימוץ האני מאמין "תן למסתורין להיות" בעונה 2, ביטוי שמעיט את המוזיקה החדשה והמשופרת ששימשה בקרדיטי הפתיחה. לא לנקוט את התעלומה משחרר מצד אחד, אך מצד שני הוא מציב את השאריות במקום מאתגר; כזו שבה היא חייבת להטיס את הנרטיב קרוב לתפיסת היציאה ומה שקורה או לא מגיע ביום השנה של שבע השנים של האירוע בלי לנחות על תשובות מוחלטות - או גרוע מכך, לתת לקהל סיבה לחשוב שהוא עשוי להיות.
אין ספק שיהיה תלוי של צופים המקווים לתשובות ומי אולי אפילו נחרד ממה שיכול להיות חוסר סגירה למה שהיא היציאה ולמה זה קרה. אבל לאלה שנפנו אל השאריות, ראשית בגלל הניווט המלאכותי והקשה לפעמים שלה לרגשות והתגובות הפסיכולוגיות הסבוכות לאירוע טראומטי כמו זה שדמויותיו חוו, ושנית רק עד כמה הדמויות המצוירות והנוהגות שלהן - בזכות הופעות מצטיינות של ג'סטין תרוקס, קארי קון, רג'ינה קינג, קווין קרול, איימי ברנמן, ואקלסטון שהוזכר לעיל - עונת הסיום מנווטת את הנרטיב והצפייה נאמנים למשהו מתגמל יותר מההבטחה לתשובה.
כפי שקרה מדי פעם בעונה 1, ואז עם סדירות רבה יותר בעונה 2, עונת הסיום מוצאת הצלחה בסיפור סיפורה על ידי הפעלת מיקוד לייזר על הדמויות שלה. העברת הפרספקטיבה על בסיס אפיזודי מקווין לנורה למאט ואפילו קווין גארווי האב של סקוט גלן מעניקה לשאירים מגוון גדול בהרבה של אישים וטון להסתובב איתם. חלק מזה נובע מהמורכבות הרגשית של הדמויות והשונות הטונאליות בתגובותיהם לסיטואציה בה הם נמצאים, וחלק מכך נובע מכמה מידת ההצגה מאזנת את אותם גורמים כנגד גודל הנרטיב עצמו.
כפי שהתגלה בעונה 2, חלק ניכר מהאיזון הנכון הוא הזרמת הומור לתוכנית ואפשר לה להיות מוזרה כאשר היא צריכה להיות מוזרה. (לשלוח את קווין לבית מלון בחיים שלאחר המוות, תחילה להתנקש בפאטי ואחר כך לקריוקי את דרכו החוצה מבור המצרף זה די מוזר.) הצגת אותם אלמנטים ביעילות נסוגת בצער הקיצוני של עונה 1, ומעניקה לדמויות והסיפור יותר מקום לנשום ולהסתובב. יש עדיין זרם אמין של מלנכוליה - הוא נוכח במיוחד בציון הרגשי והרגש של מקס ריכטר שהפך לחלק אינטגרלי כל כך מהגרעין הרגשי של הסדרה, קשה לחשוב שהסדרה הייתה מצליחה בלעדיה - אבל אפילו רגע ענק, הרסני פוטנציאלי כמו זה שעונה על השאלה מה קרה לג'ארדן (aka Miracle, טקסס) ולשארית האשמה בעקבות אירועי גמר העונה השנייה, לא נוחת כמו סלע בפניו.
הנסיגה לתחושת החופש של התוכנית נוכחת גם בכמה זמן העונה השלישית מבלה בהעברת הסיפור לאוסטרליה, תוך הקמת תעלומות קטנות לאורך הדרך. זה שם באמונו של מאט שקווין הוא באופן כלשהו דמות משיחית או באובססיה של קווין האב לסיפורו של נוח ואמונתו כי שיטפון גדול בדרך. אבל זה גם שם בתקופה של לינדלוף והסופרים האחרים מקדישים להרים חוטים שנזרקים ונראים לכאורה, ולהעניק להם חיים חדשים (קצרים ככל שיהיו) כאמצעי להפוך את חוויית השאריות לכלל הרבה יותר מתגמלת מ עמדת סיפור. זו תחושה שעוברת כמעט את כל העונה - למבקרים קיבלו את השבעה הראשונים משמונת הפרקים של העונה האחרונה - כשהסדרה בונה נרטיב מורכב ועשיר מבחינה נושאית סביב המשך החיפוש של הקבוצה אחר מערכת (כל מערכת) של אמונה רצון לסגירה כאשר יתכן שאף אחד לא אפשרי.
בעוד הסדרה אולי לא מועברת לתחושת סגירה טיפוסית, הבכורה מביאה מספר סיפורי סיפורים - חלקם עדיין דוחקים ואחרים אולי נשכחו מזמן - לסיום בוודאות מוחלטת. בעקבות רצף פתיחה שהוטל עליו ללכת בעקבות המבוא הפרה-היסטורי הגדול של עונה 2 וכי יש לו רמז מוזיקלי המותאם לכאורה ל"השאריות "עצמה, הסדרה שמה סוף מהיר ומכריע למג, אווי, ולשאלה מה קרה לג'ורדן לאחר שה- GR הפך אותו לסדום ועמורה. נראה כי כל מופע אחר ושביתת מזל"ט כדי להשמיד קבוצת שוליים המסיתים להתפרע, אבל כאן זוהי תזכורת הולמת עד כמה העולם השתנה ועד כמה נרשמה מחדש חוברת הכללים.
הדבר נכון גם לחזרתו הבלתי צפויה של דיקן הירי בכלבים של מייקל גסטון, התיאוריה שלו כי כלבים מסתננים לממשלה ברמות הגבוהות ביותר, ומותו בסופו של דבר בזמן שניסה לרצוח את קווין. זה לא סוף שצפוי, ואפילו לא כזה שהיה נחוץ כדי שהנרטיב ימשיך. במקום זאת הוא מצביע עד כמה הסדרה מודעת לכך שזה הסוף, וכי דיימון לינדלוף ותום פרוטה יביאו למסקנה לדמויות שלה בצורה כזו או אחרת, גם אם, כמו סיומה של נורה זקנה המתגוררת בחו"ל תחת שם אמור מציע, העונה האחרונה תכלול עוד יותר תעלומות שהקהל עשוי להצטרך פשוט להניח להיות.
העונה השארית עונה 3 משודרת ביום ראשון בערב @ 21 בערב ב- HBO.
צילומים: בן קינג / HBO
