הקולנוע הוא פוליטי מטבעו. אפילו כשקולנוענים לא יוצאים מגדרם להכניס את האידיאולוגיה למיקרוסקופ, הסרטים שלהם עדיין משמיעים אמירות פוליטיות מרומזות. בשנת 2008 למשל, האביר האפל שילב את כל הריגושים של פליק גיבורי על-כן עם חוט פשע גרגרני תוך מתן אלגוריה למלחמה בטרור; בינתיים, "ענק הברזל" משנת 1999 ריגש את הקהל עם הרגשות המרכזיים שלו דרך קווי ידידות והגדרה עצמית, אך הוא מכיל גם תחושה נגד נשק וביקורת סאטירית על ממשל ריאקציוני.
אף אחד מהסרטים לא עוסק בפוליטיקה בת זמננו באופן גלוי וראשוני; יש לקרוא את המסרים הפוליטיים מהם. עם זאת, סרטים אחרים מעדיפים ללבוש את הפוליטיקה שלהם על שרווליהם, והראיון הקרוב של סת 'רוגן הוא אחד מהם. בסרט מגלם רוגן את מפיק המארח בתוכנית האירוח של ג'יימס פרנקו, שכן לשני הגברים ניתנת ההזדמנות לראיין את הדיקטטור הצפון קוריאני קים ג'ונג און. ההזדמנות שלהם מקבלת תפנית עבור הסמוי, כשממשלת ארצות הברית מגייסת את הצמד להתנקש במקום.
רוגן, שכתב והנחיל את הראיון לצד שותפו הבמאי הרגיל לפשע הקומי, אוון גולדברג, לא מתלבש כאן בשום דבר. ייתכן שסרט אחר עקף ישירות והפנה אצבע לעבר צפון קוריאה וגם לקים, והחליף אותם בפונדקאיות למסך כדי להימנע מפרעוע נוצות פוליטיות או חברתיות. אבל עדינות אינה באמת הסימן המסחרי של רוגן וגולדברג, ולדברי הטלגרף נראה כי נוצות בפיונגיאנג אכן הושפעו על ידי מותג הפארס הפוליטי הבוטה של הראיון.
הביקורת נובעת בעיקר מקים מיונג-צ'ול, המנהל המבצע של המרכז לשלום צפון קוריאה-ארה"ב, שמציע כי חוט העלילה של ההתנקשות בסרט רומז על הייאוש של ארה"ב, ובו גם מביע את התפעלותו מהקולנוע הבריטי העכשווי בגלל תמונות הוליוודיות. איש אינו יכול להאשים את קים בגלל העדפותיו הקולנועיות האישיות; כל אחת לשלה, אחרי הכל, במיוחד במקרה ספציפי ומכוון כמו זה של הראיון. אם כי יש אירוניה מיוחדת לשבח שהוא מעניק לג'יימס בונד, דמות שהלחם והחמאה שלה הוא התנקשות.
אף אחד לא צריך להיות מופתע כי צפון קוריאה תעבור סרט שמתאר את ניסיון הרצח של מנהיגה, במיוחד מכיוון שקולנוענים אמריקאים הלכו בדרך זו עם המדינה לפני כן. צוות אמריקה של שנת 2004: המשטרה העולמית השתמשה בגרסה מצויירת של אביו המנוח של קים ג'ונג און, קים ג'ונג-איל, כנבל שלה, ואילו Die Another Day רואה את המרגל האנגלי הנ"ל מסתנן למתקן צבאי של צפון קוריאה. לאחרונה, הגרסה המחודשת של שחר אדום החליפה את רוסיה לצפון קוריאה; הסיכויים מעדיפים תוצאה שבה גם לקים והממשלה שלו אין רגשות חמים כלפי הסרט ההוא.
מה המשמעות של זה לרוגן, גולדברג ופרנקו? כנראה כלום. אם בכלל, כתבות חדשותיות (כמו זו) שמתארות את התגובה הצפון קוריאנית לראיון רק יעזרו לדחוף יותר כרטיסים במהלך ההפעלה התיאטרונית של הסרט. קשה לדמיין כל פעולה ממשית שננקטת נגדם כאן, קשה יותר להרהר באילו השלכות עשויות להיווצר כתוצאה מהחתרנות שלהם; הסרט הוא קומדיה, אבסורדיסטי באשמת אם ניקח את הטריילר בערך הנקוב. אלה אותם אנשים שיצרו את זה הסוף, סרט שמפזר את תרבות ההשתלה והסלבריטאים כולם באותה תנועה. אף אחד, אפילו לא קים, לא אמור לקחת את הבחורים האלה כנציג של ממשלת ארה"ב או תושביה.
אבל גם אם כן, כדאי להטיל ספק בחוכמה של עשיית סרט על התרחיש המדויק הזה - אפילו עם לשון מלאה בלחי - לאור היחסים הנוכחיים של ארצות הברית עם צפון קוריאה. האם הראיון הוא הפקה לא מועילה, או שמצפון קוריאה תוריד את האקינג ותשכח שהסרט אפילו קיים? לפעמים קל לשכוח את כוחו של הקולנוע ואת התהפוכות הפוליטיות שהמדיום מסוגל לעשות; פעמים אחרות, סרטים כמו הראיון מגיעים ואנחנו מכירים בכוח זה טוב מדי.
_________________________________________________
הראיון נפתח בבתי הקולנוע ב -10 באוקטובר 2014.
