אם שלוש העונות הראשונות של מר הרובוט האמריקני הן אינדיקציה כלשהי, סם אסמייל נמשך לסיפורים מלאים בדמויות שאינן חשות בנוח עם העולם הסובב אותן. לפעמים הסיפורים עצמם נראים לא נוחים עם העולם כולו, ועם הזמן, התחושה הזו יוצרת אווירה של פרנויה, כזו שלעולם לא מתיישבת אלא מתרחבת למשהו מבשר רעות ובלתי ניתן לשינוי. יש משהו לא בסדר בעולמות ש- Esmail יוצר, אבל נראה שתחושת העידוד הזה תמיד מתנגדת לסיווג מדויק, מה שהופך אותה, באופן לא מפתיע, לא פחות מאיים. זה בהחלט המקרה עם סדרת שיבה הביתה החדשה של אמזון, תוכנית שבמקרה גם ג'וליה רוברטס, אחת מכוכבות הקולנוע הגדולות בעולם, מקבלת תפקיד ראשי.
שיבה הביתה היא משהו חדש יחסית לשירותי טלוויזיה או סטרימינג. זו דרמה תסריטאית שעובדה מפודקאסט בעל אותו שם. שיבה הביתה היא בהחלט לא הראשונה מסוגה - באמזון יש את האנתולוגיה לורה כבר בעונה השנייה שלה - אבל היא עשויה להיות הראשונה שיש דרגה זו של כישרון שעובדת להפוך אותה לתוכנית טלוויזיה ברת קיימא. הסדרה, שנוצרה על ידי אלי הורוביץ ומיכה בלומברג, מספרת את סיפורו של היידי ברגמן (רוברטס), עובד סניף במתקן שיבה הביתה לוותיקים צבאיים, ועוזר להם לעבור חזרה לחיים אזרחיים. במתקן נראה כי האינטרס של הווטרינרים הוא הלב, אך הדברים מהר מאוד מגלים את עצמם כמשהו אחר לחלוטין. יש תחושה נרחבת שמשהו לא מתרחש מאחורי הקלעים, מטפל בסטודיו הארגוני החלקלק של בובי קנוואלה, קולין בלפסט. תחושת אי שביעות רצון זו מחמירה על ידי סיפור עלילה כפול, שמעמיד את זמנו של היידי בביתה הביתה בעבר, בעוד בהווה שלה, היא מלצרית במסעדה בחוף הים בפלורידה, כמעט שלא נזכרת בזמנה במתקן או באינטראקציות שלה עם "לקוחות."
עוד: ערוץ אפס: סקירת דלת החלום - העונה המפחידה ביותר עד כה
אחד מאותם לקוחות - משרתים שמתכוננים להכנס לחיים אזרחיים - הוא וולטר קרוז (סטפן ג'יימס), איש צבא לכאורה המתפקד כרגיל המשתוקק להשתתף בתוכנית, עד שחבר, שייר (ג'רמי אלן ווייט) מתחיל להטיל ספק בכוונותיו של התוכנית והמשתתפים בה. כמו מדבקת, הפרנויה של שייר מתפשטת, ויוצרת תעלומה של כוויה איטית שאולי או לא מה שמישהו חושב שהיא.
בנוסף לאיך שזה נראה - שיבה הביתה לוכדת את מה שעלול להיחשב כסגנון חזותי של Esmail של תנועות מצלמות איטיות, נוזלות, אורכים ארוכים, המון דברים שקורים ברקע, ולוח צבעים מכוון - הסדרה עושה שימוש בצורה לא שגרתית. מנת היבט לציון הנרטיב של ימינו, שבראשו עומד בראשותו של חוקר ה- DOD של שיאה ווייגהאם תומאס קארראסקו. זה נראה כמעט כאילו Esmail צילמה אותו באייפון במצב דיוקן, וההשפעה המדויקת מעוררת תמיהה, אם כי שוב הסיבות לכך שקשה לשים אצבע. אולם ישנה תחושה מוחשית של קלסטרופוביה; דואר אלקטרוני מטשטש במכוון את שדה הראייה של הצופים, וכי מגבלה חזותית משפרת את הפרנויה בצורה יעילה. הסדרה שואלת גם את סגנון המותחנים הפרנואידי של שנות ה -70, כמו "השיחה" של פרנסיס פורד קופולה, The View of Parallax of Alan J. Pakula, או מותחן שנות ה -80 המוקדם של בריאן דה פלמה, Blow Out , שנותן לה מראה כמו שום דבר אחר בטלוויזיה.
באופן דומה, חוסר האמון של שיבה הביתה במוסדות, ממשלתיים ותאגידים כאחד, מרגיש חתוך מאותו בד כמו מר רובוט. ההבדל כאן הוא בכך שגיבורתו לכאורה של הסדרה, היידי, היא גם קורבן לא מסוגל בתכניות המסתוריות של תכנית שיבה הביתה שמנוהלת על ידי קונגלומרט חסר פנים, שנקרא Geist, שאולי או לא היו לו תוכניות מצערות עבור המשרתים החוזרים, אך בהחלט מעורב בחיפוי מאסיבי של כל מה שהתרחש במתקן שהשאיר את וולטר קרוז ברוח והיידי כמעט ללא זיכרון מהזמן שם שם בכלל.
האפקט הוא דרמה משעשעת באופן משכנע, השוזר מספר חוטי אופי בתוך ומחוצה לה קו העלילה העיקרי כדרך לצבוע את חייהם הפנימיים של היידי, וולטר, קולין ותומס, אך גם כדרך לשמור על הקהל מנחש כ לתשובות לתעלומה, ובאופן מוזר, לאופי התעלומה עצמה. משחק דברים הקרובים לאפודה זה לא בדיוק מאפיין עבור Esmail, וכאן זה עוזר לו לבסס את הטון של הסיפור כבר בשלב מוקדם. אבל הטון הזה נהנה משונות שמונעת מהפרנויה ההולכת ומתרחבת מלהפוך להחניק. דמויות כמו דרמוט מולרוני, מנהל הביניים-מאמן אישי בהצטיינות, אנתוני ואפילו הקולין של קנוואלה, עוזרות להקל על המתח ברגעי חיוך נחוצים, גם אם זה רק כדי לעורר כיף לעצמם.
עם זאת, הסיפור שונה עבור רוברטס, מכיוון שהיא ממלאת לשחק את אותה הדמות בשתי דרכים. רגע אחד, היידי היא עובדת שיפוצים בטוחה, מחויבת, והרגע הבא, היא מלצרית חשאית לכאורה שגרה עם אמה (בגילומה של סיסי ספייסק), ולאט לאט מבינה את תפקידה בכל זה זה בכלל לא מה שחשבה זה היה. רוברטס מגלמת את שני החלקים עם וריאציות עדינות, אם כי הווריאציות הללו מתגלות יותר ככל שהיא לומדת וככל שהיא מבינה שהיא לא יודעת. זו הופעה מאומצת שמתאימה לטון הסדרה עם הדגש שלה על חשד לשרוף איטי.
אלמנט שעשוי להתעלם מההצלחה של שיבה הביתה עשוי להיות הפורמט שלו. 10 תשלומים של חצי שעה (ish) הופכים את הסדרה לקציצה כמו הפודקאסט, ובסופו של דבר תעבוד לטובת התוכנית, מכיוון שהיא מתחרה עם שלל תוכניות סתיו, בפלטפורמות הזרמת עמיתים ובמקומות אחרים. שיבה הביתה היא סדרה נדירה שלא משחקת את ידה מוקדם מדי, והיא גם לא בודקת את סבלנות הקהל עם פרקים ארוכים הגורמים לעונה לשקוע באמצע. בסופו של דבר, שיבה הביתה היא סדרה יעילה ומבדרת שהיא שווה ערך לחלקים מותחנים פרנואייים משנות ה -70 והמסתורין המודרני.
