הפוסט, מתמודד האוסקר של סטיבן ספילברג, ו- Rogue One, סרט מלחמת הכוכבים של מלחמת הכוכבים, חולקים הקבלה ביזארית: הסוף שלהם זהה. כמובן שעל הנייר שני הסרטים לא היו יכולים להיות שונים יותר. האחת היא הדרמטיזציה של ההחלטה המסוכסכת של הוושינגטון פוסט לפרסם את כתבי הפנטגון הארורים שחשפו מניפולציה של וייטנאם והציבור האמריקני בכדי לכפות מלחמה, ואילו השנייה סרט זיכיון גדול בתקציב העוסק בגניבת תוכניות לכלי נשק הורס כוכב לכת.
עם זאת, ישנן למעשה הקבלות בולטות לאורך כל הדרך. שניהם משתמשים בפעולה מלחמתית אותנטית כדי להדגיש את סיפוריהם הראשוניים, שבמרכזם דמויות נשיות הנאבקות עם ההחלטה אם לנקוט עמדה נגד תוקפנים בלתי עבירים לכאורה (הממשלה האמריקאית והאימפריה הגלקטית בהתאמה) שמא הם יסתיימו בהפסד הקרב לנצח. הם סרטים חזקים, מתוזמנים, ומצליחים כעת בזכות ההקלטה לטייטגיסט; אפשר לקרוא את שניהם כהערה על עלייתו של הנשיא טראמפ. אבל לא על זה אנו רוצים לדבר.
מה שאנחנו מעוניינים בו הוא הסוף שלהם, שדומים להפליא במבנה, במשמעות וברלוונטיות שלו לקלאסיקה חדשה בהוליווד. Rogue One נסגר באופן מפורש עם כל הדמויות הראשיות שלו מתות - פשוטו כמשמעו כולם על הכרזה הראשית נהרגות - ואז מפרט את הדקות שעברו למלחמת הכוכבים המקורית, כשדארת ויידר טבח במורדים לפני שהטנטיב הרביעי בורח ולאה מקבלת את המוות תוכניות כוכב. הפוסט פחות שואבי, אבל לא פחות איקוני; לאחר שפרסום העיתונים המוצלח של בן בראדיי וקיי גרהם וחוסר השלכותיו משאירים את העיתונות החופשית חופשית, ניתקנו את הסיפור העיקרי למאבטח שחוקר מהומה כלשהי, שנחשף לאט לאט להיות הפריצה במטה DNC במושב ווטרגייט.
שוב, על הנייר, אלה שונים מאוד; אחד הרגעים האלה הוא קצת שירות מעריצים ואילו השני הדרמטיזציה של אחד הרגעים החשובים ביותר בהיסטוריה האמריקאית. עם זאת, בהוצאה להורג גם גארת 'אדוארדס וגם סטיבן שפילברג מטפלים בהם בצורה דומה מאוד, תוך שהם לוקחים משיק מהסיפור הראשוני שנפתר כדי לחשוף את קשריו לעולם הרחב באופן יודע הקשר; לתבנית החוצה על ווטרגייט יש אפקט זהה לזה של תקריב של לייה מרים את מבטו ואומר "תקווה". יחד הן דוגמאות לכך שידיעת התוצאה של סיפור, והמחבר המשתמש בזה כדי ליידע את המספר יכול ליצור תגובה חזקה יותר.
אולם מה שיותר מדהים הוא שבנקיטת גישה זו, שני הסרטים מצפים דבורים ישר לקלאסיקה של שנות השבעים. מלחמת הכוכבים, כמובן, מרימה מיד לאחר סיומה של Rogue One (שהמחזת את זחילת הפתיחה הייתה כל נקודה של סרט האנתולוגיה), אבל הפוסט גם מוברש ישירות עם עלילתם של כל אנשי הנשיא, שתיאר את וודוורד וברנשטיין. חקירת השערוריה שהובילה בסופו של דבר להתפטרותו של הנשיא ניקסון. זהו מהלך עצמאי מאוד מחודד של ספילברג, והדגיש את חשיבות עמדתו של גרהאם - אם היא לא הייתה מפרסמת את העיתונים, אין זה סביר שהעיתונות החופשית הייתה יכולה לחשוף את מעשי העוולה המאוחרים של ניקסון - ולהוסיף רובד של מתח נוסף ל זוכה האוסקר של אלן ג'י פקולה. אולם, שוב, הבחירה המשותפת אומרת הרבה על האופן בו ההקשר חיוני לסיבה שאנו מספרים סיפורים.
על כל ההבדלים ביניהם, זה מסקרן לראות את Rogue One ו- The Post מבצעים כמעט טריקים שונים של סיפורי סיפורים. זה מראה כיצד ניתן לראות במה שניתן לראות ככנסת ז'אנר או כסטיילי יוקרה, ורק מועיל לזוג כאשר הוא מורכב.
הבא: סקירת הפוסט: Ode to Journalism של ניצחון של שפילברג
