[זו סקירה של The Brink עונה 1, פרק 10. יהיו SPOILERS.]
-
לא הייתם מצפים שסדרה כל כך מאוהבת בתחושת הסיפוק הבהמית שלה תהפוך לדוגמה נוספת לטלוויזיה עם שמיים כחולים, אבל זה בדיוק מה שהסאטירה הגיאו-פוליטית המאכזבת של HBO, שהתברר מתברר שהיא, כשהיא עוטפת את עונה 1 עם פרק שכותרתו 'יהיו השלכות' מספקת את הסיבה האמיתית היחידה לצחוק.
במשך 10 שבועות, המופע שיחק עם הרעיון של ממתינים למלחמה גרעינית, בזכות מדיניות העוצמה-צודקת הנרחבת של מדינות שונות ברחבי העולם. הסדרה נאבקה בין שבוע לשבוע בכדי להכריח את דמויותיה המצוירות בצורה דקה אל התהפוכות הצפויות של עלילה שדאגה יותר להגיע למסקנה בלתי נמנעת מאשר ליצור יצירת תחושה מוחשית של לחץ או דחיפות - שאף בתוך המבנה של קומדיה, צריך להיות נוכח כאשר הנושא העומד בפניו הוא דבר נורא כמו השמדת הגרעין השלמה והמוחלטת של העולם.
במקום זאת, The Brink - שבירור כל כך רצה להיות ד"ר סטרנגלוב, או לכל הפחות, ב- Loop - עושה כמה טעויות מרכזיות. הראשון הוא כישלונו לקחת את הנושא ברצינות דיה בכדי להרשות לו מראית עין של ניואנס ומתח, תוך שהוא גם מצחיק. אתה יודע, כמו ד"ר סטרנגלוב. השנייה היא שהסדרה משוכנעת בבירור שתיים מדמויותיה המגעיזות יותר (כלומר, אלכס טלבוט וולטר לארסון) הם גיבורים מרוטים של הסיפור, היא מפספסת הזדמנות מכריעה לומר משהו (כל דבר) על המצב המרושל של הפוליטיקה והעולם עניינים, בחר במקום להתמקד בבדיחה הברורה ביותר על מין, סמים או תפקוד גוף.
הצורך הזה להאדיר דמויות כמו וולטר לארסון המנוסה מנוסה של טים רובינס או אלכס טלבוט חסרי החן של ג'ק בלאק, רק הציגו אותן שטוחות לאורך כל העונה. העלילה אילצה באופן שגרתי את לארסון וטלבוט לנווט אחד יותר ויותר מגוחך ועם זאת נפתר בקלות מכשול אחר זה, במקום להפסיק לסובב אותם בדרך שעלולה לגרום להם להיות כל דבר מלבד הקריקטורות הזחוחות שהוצגו להם. התוצאה הסופית של ממדיות חד-ממדיות זו היא נימה צינית מושחתת, צינית לחלוטין, שעלולה הייתה לעבוד אם לסופרים היה משהו משכנע לומר, או אם זה הרגיש כאילו משהו אי פעם עומד על כף המאזניים.
ואחרי כל כך הרבה שבועות של תמרון, העלילה מבושלת כך שזאק (פבלו שרייבר) וגלן (אריק לאדן) יוכלו להעסיק בשכרות לוחם מטוסים פקיסטני, לארסון יכול לנהל באופן ידני את מדינות העולם השונות באמצעות ועידה טלפונית, וטלבוט ורפיק (מנדווי) יכול לעבוד על מנת לשכנע את הגנרל הסוציופתי זמאן (איקבל טבה) להחזיר את עצם הטייסים שנרדפים אחריו. לזכותו ייאמר שיש רגע קצר בו הסיום מאפשר לקהל לחשוב שהסיפור לא יתגלה בצורה הכי קונבנציונאלית - כשזמאן הורג את עצמו באקדחו של טלבוט, ולוחם הסילון מתגלה כמעשה דמה. ואז, הברינק מתנופף על סף הפתעה ממשית, כזו שתפריך את הרתיעה המצערת של הסדרה מפני סיכון וחוסר וודאות, אך הטוויסטים הללו מוכיחים להיות שני מכשולים נמוכים יותר עבור הגיבורים לדרוך כלאחר יד.
התוצאה הסופית היא חצי שעה מתמשכת המסיימת עונת ביניים בכך שזקיר וגלן מוציאים בהצלחה את שני המטוסים מהשמיים, מקריבים את מטוסיהם בתהליך, ואילו לארסון מוכיח שהם מולטיסקר מוכשרים, ומונעים תגובת שרשרת של גרעיני תגמול. מכה ומתעסקת עם אשתו (קרלה גוגינו החסויה להפשע). למעשה, טלבוט ורפיק אינם עושים דבר אלא עוזרים שלא במתכוון לארסון להבין שיש שני מטוסים לכיוון תל אביב ואז צועקים אזהרות באנגלית דרך שוק צפוף באיסלאמאבאד. אבל הם כן מצליחים להכריז על חברותם זה בזה, כך שבסופו של דבר, נראה שהסלע האמיתי היה סף האהבה.
רק בקודה של הפרק מופיע ילד צעיר המתנגש בהריסות המטוס הפקיסטני, שהברינק עושה כל ניסיון לומר משהו קונסטרוקטיבי ואנליטי על העלות הבלתי נמנעת של חימוש גרעיני ואחיזה גיאו-פוליטית. ולמרבה הפלא, די בכך שהיא עושה זאת ביעילות מבלי שאף אחד מהצוות הראשיים יופיע על המסך. אבל גם אז, ברגע שראש נפץ גרעיני נטען על גבו של משאית ונלקח לאיזשהו מקום שלא נחשף באריתריאה, זה מרגיש פחות כאילו הכותבים מצהירים על אופי המחזוריות של הכוח והאיום המתמיד של המלחמה., מכפי שהם רק פותחים דלת לעונה 2.
אולי העונה הבאה תמצא דרך לנצל את האיום בצורה משכנעת והומוריסטית יותר, כזו שמציגה משמעת רבה יותר בכל מה שקשור לחוטט של טון קומי סאטירי באמצעות נושא נושא קודר למדי. סאטירה טובה מפלס ביקורת על הנושא שלה, בין אם זה אדם, מקום או סיטואציה. הברינק רק מרחיק לכת כדי לספק לקהל הקהל את האדם, המקום והמצב, תוך שהוא מקפיץ קומץ בדיחות בגובה פני השטח על חשבונם. אך בסופו של דבר, זה ביישני מכדי להצהיר בצורה מפוארת שהיא חושבת שהיא מסוגלת.
-
עונת 2 של ברינק תעלה בבכורה בשנת 2016 ב- HBO.
